יעל וייסרחוב הנשיא בשכונת מגורים ותיקה בישראל לא רגיל לתשומת לב. זו שכונה שקטה, עם בתים ישנים, עצים גבוהים, ושכנים שמכירים זה את זה כבר עשרות שנים. אבל בשבוע אחד של קיץ – כל הרחוב עצר את נשימתו.
בדירה קטנה בקומה השנייה, גר לבדו שמואל (שם בדוי), גבר כבן 70, ניצול שואה לשעבר. במשך שנים הדירה התמלאה, פריט אחר פריט, בשקיות, חפצים, ניירות, קופסאות שימורים – עד שלא נותר מקום לעבור בין החדרים.
“בהתחלה חשבנו שזה רק בלגן,” מספרת נורית, שכנה מקומת הקרקע. “אבל אז התחלנו להריח ריחות מוזרים, ראינו חרקים, והבנו שמשהו חמור קורה שם.”
כשהמצב הדרדר – הגיעו האזרחים
בני משפחתו של שמואל, שגרים מחוץ לעיר, קיבלו דיווח משכנים מודאגים.
“כשנכנסנו לדירה – כמעט בכינו,” מספר גדי, האחיין. “לא היה שם אוויר. הכל היה מלא. ראינו שזה הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להתמודד איתו בעצמנו.”
בשלב הזה, פנו לעירייה, ובהמלצת עובדת סוציאלית מקומית – יצרו קשר עם שי פינוי דירה.
אנשי שי פינוי דירה הגיעו כבר למחרת. “זה לא היה סתם עוד פינוי,” נזכר אחד מהם. “הבנו שיש כאן אדם בודד, שזקוק לעזרה – לא רק שהוציאו לו את הזבל. ניגשנו אליו בעדינות, דיברנו איתו המון, הסברנו מה נעשה בכל שלב. הכל באישורו.”
בתוך שלושה ימים בלבד:
- פונו מהדירה למעלה מ־2.5 טון תכולה
- חולצו חפצים אישיים חשובים (תעודות, מכתבים, תמונות)
- בוצע חיטוי מלא נגד מזיקים
- נשטפו הקירות, הרצפות, והותקן מזרן חדש במקום הישן שהיה אכול
- צוותי ניקיון הגיעו לסיום וליטוש סופי
ולראשונה מזה שנים – הדירה הפכה למקום שאפשר לגור בו בכבוד.
מאז הפינוי, שמואל השתלב מחדש בקהילה. הוא יוצא לבקר את המכולת, השתתף בקבלת שבת קהילתית, ואפילו הסכים לקבל סיוע קבוע מעמותה מקומית. “משהו בו נפתח”, אומרת נורית. “זה כאילו ניקו לא רק את הדירה, אלא גם את הלב שלו.”
הסיפור שמאחורי הדלתות הסגורות
אגרנות כפייתית אינה נדירה. בישראל חיים אלפי בני אדם שסובלים ממנה בדרגות שונות – רבים מהם מבוגרים ובודדים.
התופעה פוגעת גם בשכניהם, בבני משפחותיהם, ולעיתים מייצרת סיכון ממשי לתברואה, בטיחות ונפש.
אבל סיפורים כמו של שמואל – מוכיחים שאפשר אחרת.
כל עוד יש קהילה ערנית, משפחה אכפתית, ושירות מקצועי כמו שי פינוי דירה – אפשר להפוך גם דירה שנראית אבודה למקום של התחלה חדשה.